עדכוני פסיקה וחקיקה
בתיק זה בית המשפט העליון קבע, כי המועצה המקומית, באמצעות גזבר המועצה, הוא הגורם המוסמך להעניק הנחה בארנונה לבניין ריק ולא וועדת ההנחות שהוקמה מכח התקנות.
בתיק זה המליץ ביהמ"ש לדחות את הערעור והמערערת קיבלה את ההמלצה.
בעתירה זו העותרת ביקשה לבטל דרישות תשלום היטלי סלילה, ביוב, אגרות תיעול והנחת צנרת מים שהוציאה המשיבה לעותרת על סך של למעלה מ-3 מלש"ח.
סופו של דבר הוחלט לקבל את העתירה באופן חלקי, ולהורות על תיקון תעריפי החיובים והתאמתם לחוקי העזר שעמדו בתוקף בעת הוצאת כל אחד מהיתרי הבניה הרלוונטיים, ולדחות את יתר טענות העותרת.
על פני הדברים, עמדתה של המדינה לפיה אין בהגשת עת"מ 14081-02-22 – בגדרה נדונה הודעת החיוב המועדכנת שהוציאה העירייה – כדי לייתר הגשת הליך ערעורי על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעת"מ 38507-10-20 – בגדרו הוכרעה שאלת החיוב בהיטל סלילה, התקבלה ע"י ביהמ"ש.
ביהמ"ש הורה על הארכת המועד להגשת הליך ערעורי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 30.5.2021 בעת"מ 38507-10-20.
התובעים – בעלי נכסים בפרדס חנה, הגישו כנגד המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור תביעה כספית להשבת תשלומי היטלי סלילה שנגבו מהם על ידי הנתבעת, המועצה. לטענת התובעים העבודות שבוצעו היו עבודות ריבוד ותחזוקה שוטפת של הכביש ואינן נכנסות להגדרת סלילה כהגדרתה בסעיף 1 לחוק העזר. לטענת הנתבעת, העבודות היו עבודות סלילה, המבססות את חיוב התובעים היטל סלילה.
בית המשפט קיבל את התביעה.
ביום 13.4.2016 הגיש המבקש 1 בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה, מועצה מקומית באר יעקב, בטענה כי היטל הביוב נגבה ממנו ומחברי הקבוצה שלא כדין, שכן המשיבה גובה היטל ביוב בגין שטחי שירות שלא נכללו בתחשיב חוק העזר. הצדדים הגיעו לפשרה והיא אושרה בבית המשפט.
בית המשפט העליון (מפי השופטת וילנר ובהסכמת השופט סולברג, בניגוד לדעתו החולקת של השופט קרא) דחה את הערעורים הנ"ל ופסק, בדעת רוב, כי הלכת שרביט עומדת על מכונה, כך שהכללת הוצאות הפיתוח ב"שווי המכירה" לא תתאפשר בנסיבות שבהן הרוכש אך מתחייב במסגרת ההסכמית לשאת בעלויות עבודות הפיתוח; הכללת הוצאות הפיתוח ב"שווי המכירה" תתאפשר אך ורק בנסיבות שבהן כתוצאה מהתחייבות הרוכש לשאת בעלויות הפיתוח המקרקעין צפויים להיות מושבחים בהתאם לתכנית החלה על המקרקעין בעת המכירה.
נפסק שם לגבי קומה סיעודית בפרוייקט "דיור מוגן", כי לענין ארנונה כללית, גם אותה יש לסווג כ"מגורים" ולא לפי סיווג אחר כלשהו, כדוגמת "בית חולים" או "עסק" (סיווגים/חיובים יקרים יותר).
הערה – משרדנו מנהל תביעת השבה כנגד עירית גבעתיים בשם חברת "רובינשטיין" בנושא סיווג פרוייקט "דיור מוגן" שהחברה בונה, לענין החיובים בהיטלי פיתוח שהוטלו עליה כתנאי למתן היתר בניה (סלילה ; תיעול). אנו ממתינם לפסק-דין בענין.
משרדנו ייצג את חברת רכבת ישראל, אשר הקימה מתחם לצורך תחזוקה ותפעול של תנועת הרכבות באשקלון. הועדה המקומית לתכנון ובניה אשקלון חייבה את החברה בהיטל השבחה שאינו כדין. טענתנו היתה שתכנית בינוי אינה בבחינת "תכנית" שבגינה יש לחייב בהיטל השבחה. אי לכך – הוגש בשם החברה ערר לביטול חיוב היטל ההשבחה. וועדת הערר קבעה, כי על הוועדה לבטל את החיוב בהיטל השבחה באופן מלא, ובכך נחסך לחברה סך של כ-2.5 מיליון ₪.
משרדנו ייצג את רכבת ישראל בע"מ, אשר הקימה מתחם לצורך תחזוקה ותפעול של תנועת הרכבות באשקלון. עיריית אשקלון חייבה את החברה, כתנאי למתן היתר בניה, בהיטלי פיתוח (סלילה ; תיעול) שאינם כדין. אי לכך – הוגשה בשם החברה תביעה להשבת כספים וסופו של דבר, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי על העירייה להשיב לחברה סך של כ-6.7 מיליון ₪.
נקבע שם, כי דיור ב"מלונית" (דיור לתקופת זמן קצובה) יחשב כ"מגורים" לעניין החיוב בארנונה כללית, ולא כ"מלון" או "עסק" (סיווגים/חיובים יקרים יותר).
הערה – משרדנו מנהל תביעת השבה כנגד עירית גבעתיים בשם חברת "רובינשטיין" בנושא סיווג פרוייקט "דיור מוגן" שהחברה בונה, לענין החיובים בהיטלי פיתוח שהוטלו עליה כתנאי למתן היתר בניה (סלילה ; תיעול). אנו ממתינם לפסק-דין בענין.
נדחתה בעיקרה עתירה שעיינה דרישת תשלום על סך 10,495,112 ₪ (קרן חוב) בגין היטל סלילה ואגרת תיעול. נפסק, בין היתר, כי עצם העובדה שעבודות הפיתוח מבוצעות עבור העירייה על-ידי צד שלישי, אינה שוללת את סמכות העירייה לגבות היטלי פיתוח לצורך מימון הקמתן של תשתיות ציבוריות בעיר.
העותרות הגישו כנגד עיריית ירושלים תביעה שעניינה בדרישת תשלום ששלחה להן עיריית ירושלים. דרישת התשלום היא בגין היטל סלילה ואגרת תיעול. לטענת העותרות, דרישת התשלום האמורה אינה כדין ויש להורות על ביטולה, ולחלופין יש להורות על הפחתת שיעורה באופן משמעותי.
בית המשפט דחה את העתירה וחייב את העותרות בהוצאות.
משרדנו ייצג את חברת רובינשטיין בפרוייקט "דיור מוגן" שבנתה בגבעתיים.
כתנאי למתן היתר בניה, חוייבה החברה בהיטלי פיתוח – סלילה ותיעול, בסך של כ-15 מליון ₪. החיוב הוטל על ידי העירייה לפי "עסק".
טענותנו היו, כי היה נכון לחייב את הפרוייקט בהיטלי הפיתוח לפי "מגורים", היות ו"דיור מוגן" = "מגורים". כמו כן טענו, כי אין ולא היה מקום לחייב את הפרוייקט בהיטלי הפיתוח בגין שטחי הפירים, שכן מדובר בשטחי "אוויר", ללא תקרה/ריצפה בכל קומה.
אשר על כן, הגשנו בשם החברה תביעת השבה כספית ע"ס של כ-6 מליון ₪.
בית המשפט המחוזי קיבל בפסק-דין את טענותנו, בשני הנושאים הנ"ל (חיוב לפי "מגורים"; חיוב יתר בגין פירי הבנין). בהתאמה הורה בית המשפט לצדדים לערוך תחשיב בהתאם לפסק הדין.
בבקשה לדיון נוסף, קבעה נשיאת בית המשפט העליון, כי אין טעם לערוך דיון נוסף בעניין פסק דין שניתן בבית המשפט העליון (עע"מ 7208/19) זאת כיוון שלשיטתה, לא נקבעה הלכה חדשה הסותרת את ההלכה הקודמת (הלכת "אשבד"), אשר לפיה – יש להקים "תשתיות בפועל ברחוב גובל, באופן שמקיים זיקת של הנאה ישירה בין עלות התשתיות ובין החיוב הראשוני בהיטל".
נקבע, כי על העירייה-המשיבה חלה חובה לפי דין לפינוי האשפה מהנכס, סניף של סופרמרקט שמפעילה העותרת, ושבו נאלצה העותרת לפנות את האשפה בעצמה ועל-חשבונה. העירייה הפרה חובה זו ועליה לספק לעותרת שירותי פינוי כל האשפה שמצטברת בנכסה הספציפי, אלא אם ייחקק חוק עזר חדש שיקבע אחרת.
העירייה הגישה ערעור לביהמ"ש העליון על פסק הדין (עע"מ 1459/17), אולם ביהמ"ש מחק אותו (לפי המלצתו, ובהסכמת הצדדים) ללא צו להוצאות.